הכל אודות COMO או כשוינטג׳ פוגש היי-טק.


כל פרוייקט מתחיל תמיד בשיחת טלפון.

שרון התקשרה.

(נכון, אנחנו שתינו מאותו הכפר.. נדייק, מושב. אבל לא הכרנו עד לאותה השיחה).

" אני עובדת בחברת הייטק, יש לנו משרדים חדשים, ממש מהנילון, יש לנו המון מסדרונות ונישות, קפטריה, לובי, והיו לנו כמה רעיונות.. הבנות במשרד חשבו לקחת את זה על עצמן.. אני אחראית על הפרויקט, אכפת לך לקפוץ אלי ולהעיף מבט? קפה אחה"צ אצלי ? "

במושב שלנו, שהוא מאוד קהילתי לא אומרים לא... אז הלכתי.

העפתי מבט ויותר, כמה וכמה רעיונות, ועל הדרך החלו להפציע להם כמה כיוונים לעשייה וגם כמה "אל תעשה" אז שתינו קפה, ועוד אחד, ועוד אחד ואז שרון אמרה : "וואו..."

אח"כ היא לקחה נשימה ממש ממש עמוקה והוסיפה: "זה חתיכת פרויקט, איך בכלל שקלנו לעשות את זה לבד. אין סיכוי! חייבים פה מעצב מקצועי... ואת ? את עושה דברים כאלו ? את מעצבת משרדים ? " (נו טוב, רשמתי לעצמי, גוגל היא לא עשתה..)

"ואיך את עם לוחות זמנים ? זה הולך להיות צפוף צריך יהיה לעבוד מהר, את מסוגלת ? "

שאלה קצת מוזרה לשאול אותי אחרי שנים של עיצוב בעולם הטלוויזיה בלחץ, מגבלות זמן מטורפות ובנוסף גם מגבלות תקציב... שרון, גם את זה לא ידעת עלי ?

זה מה שראיתי כשנכנסתי בפעם הראשונה למשרדים של COMO. המון נישות לבנות, מסדרונות ארוכים ארוכים... עם חלל כניסה בוהק בלובנו, קפטריה עם המון חלונות וריהוט שנאמר לי שצריך להישאר.


בכל מפגש ראשון עם פרויקט יש רגע אחד ששובה אותי. כאן זה היה , אוסף מכשירי אלקטרוניקה שכולם וינטג' אמיתי. כאלו שנרכשו בכל רחבי העולם ופשוט נחו להם על המדפים, בחדרו של רונן שילה, המנכ"ל.

חייבת להודות, זה נדיר למדי שמעצב פוגש אצל הלקוחות שלו את האהבות האמיתיות שלו, וכשזה קורה לי זה נותן לי כוח והשראה ומעיף אותי לעננים...

ואז כשרונן הניח על השולחן את הקלסרים, היה זה תורי לאמר :

"ואוו.. מאות, אם לא אלפי כרזות וינטג' שנאספו בקפידה מכל העולם, מנוילנות, מקוטלגות בסדר מופתי .

יש . יש . יש ! "

מכאן החזון כולו התבהר במוחי... יש מה לעשות עם הכל. כל פריט ימצא את מקומו בנישה הנכונה, עם הרקע המתאים, ניצור שפה עיצובית, נייצר מסדרונות שמושכים אותך קדימה כשבכל אחד מהם "הפתעה" אני עוד לא יודעת איך ומה בדיוק , אבל אני יודעת שזה הכיוון.

בכל פרויקט יש רגעי שיא.

בפרויקט עיצוב המשרדים של COMO היו אלו הנישות שכל אחת בפני עצמה היתה שיא: שיא בפיצוח, שיא בפיענוח עיצובי, שיא במורכבות החומרים והטכניקות.

ידעתי שרונן יאהב ויאשר (כן הוא אישר נישה נישה) והרגשתי שמתבשל לו שיא יחודי עבורי בחווית עיצוב משרד.

טפטים, קעקועי קיר (כן יש דבר כזה..), חיתוכי CNC , הדפסות , ואפילו צייר שהגיע לצייר על הקירות,

בנקודה בזו הבנתי שרעיונות זה יפה, אבל כדי שכל הפנטזיה המוטרפת הזו שלי תצא מדוייקת, ובמקצועיות ללא פשרות אני צריכה את אנשי המקצוע הכי טובים שיש, שאין אתגר שלא יוכלו לעמוד בו ולספק את כל הפתרונות. בעצם, אני מקימה פה סוג של מוזאון קטן, אז צריך את מי שמתמחה בהקמת תערוכות.. (בלי אייל ואנשי "טוקן" זה לא היה קורה..)

אות לאות הודבקה על הקיר, הכל עמד במקומו בדיוק לפי התוכנית ואמרתי-

ווואו.. (כזה עוד לא היה לי. ואני גאה בטרוף..)

הלובי כבר היה משחק ילדים…

עשה לכם תאבון? אז חכו לבלוג הבא , הכל אודות הקפטריה.

לפרויקט המלא