טלויזיה זה כל הסיפור

אז תגידי, שאלה אותי ליאת כשנפגשנו, מה בעצם הסיפור שלך?

מה? מה? מה?... תהיתי ביני לביני, ואז סיפרתי לה את הסיפור הבא..

הזמן לפני עשור אני באוטו על איילון לכיוון דרום בדרך הביתה (גרתי אז בבן שמן) הטלפון מצלצל. אני עונה. הקול מצידו השני של הקו צעיר, בטוח בעצמו , מלא אסרטביות... Ok, אני אומרת לעצמי על הקו מצידו השני - מפיקה. אני יודעת לזהות את הקול הזה יופי, עוד לפני שמתחילה השיחה ..(הייתי שם זוכרים?) ואני כבר יודעת מה יהיה המשפט הבא:

יש לנו הפקה חדשה, אנחנו צריכים ארט? פנויה?.. אה את על איילון לכיוון דרום? אז תעשי פניית פרסה לכיוון צפון ובואי לאולפנים...חייבים אותך אתמול, נו טוב, היום אבל עכשיו, כי הבמאי כבר פה.

שנים זה היה הסיפור שלי, לחץ, אינטנסיביות, ימים שמתחילים לפנות בוקר, ומסתיימים בלפנות בוקר שאחרי... לילות ללא שינה, של הקמת סטים של תפאורה, ישיבה על טבלאות xl תחת הכותרת המאיימת ת ק צ יב והלחץ הבלתי מתפשר לעמוד בתקציב, לעמוד בזמנים, לחשוב מהר, לספק תוצאות מיידיות, להמציא את עצמי בכל פעם מחדש, להיות יצירתית, להיות במיטבך, פשוט להיות.

ואני הייתי שם. וואו כמה שהייתי.

מסט לסט מהפקה להפקה הייתי צעירה ונהנתי בטרוף. משרדים, חדרי שינה, חדרים של נער מתבגר, אולפני הקלטה מסעדות, בתי קפה, מועדונים, חדרי רופא, סוויטות של מלון, חדרי מדרגות תא בכלא ומה לא... ועוד ועוד... ואת כולם עשיתי.. כי אין דבר העומד בפני הרצון של הבמאי,התסריטאי ומפיק העל...

ואז הגיע ״יום האם״ העונה הראשונה, ערימות של תסריטים רהוטים, מבריקים, קרן מור אחת, סוללת כוכבים, ואני, ההיא מהפרסה באילון שמעצבת את כל הסידרה, מאושרת על ההזדמנות הנפלאה והקרדיט שניתן לי להיות הארט דירקטורית, ממציאה את עצמי בכל סט מחדש, חושבת על כל הפרטים הקטנים ומרגישה שנוגעת בשמים, או לפחות באבק של כוכבים..

זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את הפרומואים בטלויזיה, ולא האמנתי שזה שלי.. גאווה אדירה מילאה אותי. עשיתי את זה ובגדול, העפלתי כבשתי תפסגה..

ואז אמרתי די, או שפתאום היתה לי הארה או אומץ או פשוט רצון להיות בחיים אמיתיים, עם אנשים אמיתיים, ובתים אמיתיים, שלא מתקפלים בסוף לארגזי הפקה, ופתאום הבנתי שיש לי המון כח והמון ידע כי אני יודעת לעצב הכל ( נו טוב כמעט, אבל המון..), ושהיה לי אחלה בית ספר של החיים שהכשיר אותי צעד אחר צעד בעבודה קשה אך סופר מתגמלת, להיות כל כך הרבה..

כל כך הרבה שמתקיים בי עד היום, וממשיך ומתפתח, והוא בעצם ה DNA שלי..

אז הבנתי שאני יכולה לעשות בתים ממש כמו אלו שרואים בסרטים, וכולם חולמים שיהיה להם בית כזה..

לעשות בתים שבהם מותחים את הגבולות, יוצרים שכבתיות, עובדים על כל המימדים, כל הפינות מטופלות, ישנה קריצה, הומור וטויסט, ובעיקר ישנם חיים..

אז מה הסיפור שלי את שואלת ליאת?

בסך הכל רציתי להמשיך לנסוע על אילון דרום....